לייה ושירה נילי

מתוך ויקי השלום

---

גרסה מתאריך 08:37, 24 בנובמבר 2022

נילי

ניל"י (ראשי התיבות: נצח ישראל לא ישקר, מתוך ספר שמואל א', פרק ט"ו, פסוק כ"ט) היה ארגון מחתרתי שהוקם בשנת 1915 ופעל ביישוב העברי בארץ ישראל בתקופת מלחמת העולם הראשונה. הארגון מנה כמה עשרות חברים פעילים באופן מלא, ורבים נוספים שפעלו באופן חלקי. הוא התמקד במתן שירותי מודיעין לחיל המשלוח המצרי, שהיה הכוח הבריטי שנלחם מול האימפריה העות'מאנית במערכה על סיני וארץ ישראל, ושאף למנף את הקשר המודיעיני לכדי נכס מדיני[1], על מנת לקדם את הקמתו של בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. בנוסף לפעילות הריגול, עסקו אנשי ניל"י גם בהברחת כספים מחו"ל לכלכלת היישוב. לאחר כשנתיים של פעילות, חשפו העות'מאנים את המחתרת. חלק מראשיה נתפסו והוצאו להורג, וכמה מאנשיה נשפטו לעונשי מאסר. לאחר חשיפת הארגון הענישו העות'מאנים וכלאו גם אנשים רבים מהיישוב שכלל לא היו קשורים לפעילותו.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, מנה היישוב היהודי בארץ ישראל כ-85,000 נפש, מתוכם כשישים אחוז שהשתייכו ליישוב הישן וכארבעים אחוז שהשתייכו ליישוב החדש. פרנסת יהודי הארץ, רובם ככולם, נשענה על הקשר עם חו"ל: רבים מאנשי היישוב הישן התפרנסו מתרומות שהגיעו מרוסיה, מארצות אירופה ומארצות הברית, ואנשי היישוב החדש, פרט להלוואות ותרומות שהתקבלו מחו"ל מהברון רוטשילד, מיק"א ומגופים דומים, נשענו גם על ייצוא תוצרת חקלאית. מלחמת העולם הראשונה שיתקה את העברת הכספים מחלק מארצות אירופה, וגרמה ליהודי הארץ לחשוש לגורלם הכלכלי והפיזי.

רבים מאנשי היישוב היהודי במלחמת העולם הראשונה היו בעלי נתינות זרה, חלקם בעלי נתינות של מדינות ההסכמה. כשנכנסה האימפריה העות'מאנית למלחמה לצד מעצמות המרכז, גברו החששות בקרב אנשי היישוב. ואמנם, מוקדם מאוד התברר שהיה מקום לחששות: לקראת ספטמבר 1914 הודיע השלטון העות'מאני על ביטול הקפיטולציות.

בנוסף, הכריחו העות'מאנים את בעלי הנתינויות האויבות לאימפריה לאמץ נתינות עות'מאנית בלבד, או לעזוב את ארץ ישראל. גזירה זו הייתה קשה במיוחד עבור היישוב היהודי, שכמחצית מאנשיו היו נתיני האימפריה הרוסית העוינת. מרבית האנשים אימצו נתינות עות'מאנית ומעטים גורשו. הגירוש בוצע באכזריות רבה. מאוחר יותר, בנובמבר 1914, דרשו העות'מאנים מן היהודים שימסרו את כל הנשק שהיה במושבות לשלטון. היהודים סירבו בתחילה לתת את הנשק, שהיה מיועד להגנה עצמית מפני התקפות ערביות, אך לבסוף, לאחר איומים, נכנעו.

17 בדצמבר 1914 נודע בכינוי "יום חמישי השחור", ובו עצרו העות'מאנים עוברים ושבים ברחוב, בהם גם יהודים בעלי אזרחות עות'מאנית, וגירשו אותם באוניות למצרים. שבוע אחר כך סגרו העות'מאנים את כל העיתונים העבריים, פרט לעיתון "החרות", שעליו הטילו צנזורה צמודה.

במשך כל שנות המלחמה החרים הצבא העות'מאני כל דבר שהניח עליו את ידו, כולל דברים חסרי תועלת עבורו, החל מגדרות תיל שהקיפו את המושבות (ולבסוף לא נמצא להן שימוש צבאי), וכלה בגרבי משי ולבני נשים. גם מזון, בהמות וציוד חקלאי (חסר שימוש עבור הצבא) הוחרמו, וגם מזון שנשלח מארצות הברית במיוחד על מנת לסייע ליהודי הארץ, חולק באופן שווה בין יהודים וערבים.