עידו ויהונתן ח התלמוד

מתוך ויקי השלום

התלמוד

תלמוד הוא סוגה לימודית שהחלה ונפוצה בשנת האמוראים (חכמי התלמוד שפעלו בין חתימת המשנה עד לחתימת התלמוד, בתחילת המאה ה-3) השם "תלמוד" מקורו בזמן התנאים ומשמעו לימוד, עיון ופירוש. התלמוד נכתב בעיקר כפרשנות לדברי התנאים, כותבי המשניות והברייתות.

הגות זו התפתחה בו בזמן בבבל ובארץ ישראל, מה שהוביל לכתיבתם של שני תלמודים: התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי. התלמוד הבבלי 

(הידוע גם בשם הארמי: גמרא) נפוץ יותר מהירושלמי, וחכמי ההלכה בדורות שלאחר כתיבת התלמוד קיבלו לרוב את התלמוד הבבלי לפסיקת הלכה למעשה.[1] התלמוד הבבלי, בהשפעת חכמי ישראל שחיו בתקופות שלאחר כתיבתו – הסבוראים, הגאונים, הראשונים והאחרונים – הפך לספר ההלכתי החשוב ביותר לצד המשנה,

והוא הספר הנלמד ביותר בישיבות ובקרב תלמידי חכמים. חיבורים רבים חוברו עליו, והוא הספר ההלכתי המצוטט ביותר בספרות ההלכה.