שלושת הרגלים לפי ירין ואוראל
מתוך ויקי השלום
תוכן עניינים |
תיאור המנהג
שלוש רְגָלִים (וגם: שלושה רגלים): כך נקראים בתורה שלושת החגים שבהם היועולים לרגל לירושלים בזמן שבית המקדש היה קיים. המילה רְגָלִים בלשון המקרא פירושה פְּעָמִים, כמו שכתוב: "שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה" (שמות כג 14). ומכאן הכינוי "שלוש רגלים" לכל אחד משלושת החגים שבהם הייתה נוהגת מצוות העלייה לרגל -פסח, שבועות וסוכות, בהם היו עולים לרגל לבית המקדש: "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה'" (שמות כג 17). עולי הרגל באו להיראות לפני ה' והיו מביאים קרבן מיוחד - עולת ראייה, וכן היו מקריבים זבחי חגיגה ושמחה. מנהגי החג
לחג השבועות כמה מנהגים אופייניים:
תיקון ליל שבועות – בליל החג נהוג להישאר ערים וללמוד תורה כל הלילה. קריאה במגילת רות - ברוב הקהילות היהודיות מקובל לקרוא את מגילת רות שסיפורה מתרחש בעונת הקציר. אכילת מאכלי חלב - על פי המסורת ניתנו חוקי הכשרות וההפרדה בין בשר לחלב לעם ישראל בזמן מתן תורה. בשל קוצר הזמן החליטו בני ישראל לאכול מוצרי חלב וירקות. מאז הפך חג השבועות לחגם של מוצרי החלב והגבינות. טקסי ביכורים – מראשית ההתיישבות החדשה בארץ ישראל השתרשו טקסי הביכורים והתהלוכות בישובים החקלאיים ובמוסדות החינוכיים עד שהפכו לחלק ממסורת החג. פירות שנשתבחה בהן הארץ.
מקור השם
מקור השם פסח הוא מהמקרא, בו נכתב: "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה', אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל" (ספר שמות, פרק י"ב, פסוק כ"ז). קיימים שני פירושים למילה "פסח": על פי אבן שושן המשמעות היא "דילוג" כמו "פסיחה". פירוש נוסף, על פי אונקלוס, מסביר את המילה כ"הצלה" או "מתן חסות"[1]. מקורו של שם זה בפסוק מספר ויקרא (כ"ג, לג). השם חג הסוכות נותן ביטוי למצווה העיקרית והבולטת של החג: ישיבה בסוכה. הסוכה היא מבנה ארעי המכוסה, הסוכה נבנית תחת כיפת השמים. השם הזה הוא איזכור לארוע חשוב בתולדות העם: יציאת מצרים והנדודים במדבר עד להתנחלות בארץ ישראל. במהלך תקופה זו התגוררו שבטי ישראל בסוכות.
חג שבועות חל בדיוק שבעה שבועות מהיום השני של חג הפסח, התייחסות לכך אנו מוצאים בתורה, בספר ויקרא כ"ג,16: "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה". חג השבועות יונק את מהותו מחג הפסח, שכן בחג הפסח אלוהים גאל את העם היהודי גאולה פיזית מעבדותם של בני ישראל במצרים אך השלים את תהליך הגאולה רק בחג השבועות, שכן ביום הזה אלוהים נתן את התורה לבני ישראל (במעמד הר סיני) בכדי לשמור על ערכי מוסר וחברה נעלים ובכך גאל את העם מבחינה רוחנית. לכן, חג השבועות נקרא גם חג מתן תורה.
פריטים הקשורים למנהג
קערת הסדר פסח משמשת כתשמיש קדושה וזוכה לעיצובים אמנותיים, עליה מונחים מספר פריטים סמליים: זרוע - עצם צלויה, זכר לקורבן הפסח "שאינו נאכל אלא צלי". ביצה - זכר לקורבן חגיגה שהוקרב בעת העלייה לרגל בשלושת הרגלים. כמו הביצה שמתבשלת ומתקשה כך ישראל, "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ". מרור - חסה וחזרת המסמלות את הטעם המר של תקופת העבדות במצרים. חרוסת - בליל של פירות כתושים ומתובלים סמל לטיט בו בנו אבותינו במצרים. כרפס - עלה סלרי או תפוח אדמה שמטבילים במי מלח. שלוש מצות - אחת לאכילת מצה של מצווה, אחת ל"כורך" עם מרור, ואחת לאפיקומן. לאחר שבוצעים את המצה האמצעית לאפיקומן, עדיין יש שתיים שלמות כ"לחם המשנה", זכר למנה הכפולה של המן שאכלו בני ישראל ביום השישי במדבר. כוס של אליהו הנביא בליל הסדר נוהגים להעמיד כוס מיוחדת לאליהו הנביא, המבקר על פי ההגדה בכל בית יהודי בו עורכים את הסדר.
סיפור הקשור למנהג
לפני שנים רבות חיו בבגדאד איש ואשתו, שניהם יראי ה', אהובים לשמיים ואהובים לבריות. אך דבר אחד העיב על אושרם של בני הזוג - עברו שנים רבות והם לא זכו לבן. הגיע ליל הסדר ובני הזוג הסבו לשולחן, קראו בהגדה וסיפרו ביציאת מצרים. כשקראו "והגדת לבנך..", התעצבו שניהם. עודם מדברים ומרגיעים זה את זו: "ה' לא ישכחנו ועוד יזכנו בבן", נשמעה דפיקה על הדלת ובפתח הופיע אורח זקן שבקש להסב עמם. קבלו את פניו בשמחה ונהגו בו הכנסת אורחים ראויה לשמה. בסיום הסדר, האורח, במקום להודות למארחיו, אמר להם: "מבקש אני מאת ה' יתברך, שאבוא אליכם גם בליל פסח הבא, ושולחנכם יהיה אז בלי סדר".התפלאו בני הזוג על כפיות הטובה של האורח, אך לא אמרו דבר ונפרדו ממנו בכבוד. חלפו ועברו ימים רבים, והאורח נשכח מלבם לגמרי. כשלושה חודשים לפני חג הפסח הבא, נולד לבני הזוג בן. בליל הסדר היו בני הזוג מסובים לשולחן וקוראים את ההגדה, מספרים ביציאת מצרים בשמחה רבה, והתינוק גם הוא היה שם, מושך את המפה, היין נשפך מהכוסות והבקבוק נשבר, הצלחות נפלו ברוב רעש והמצות הפכו לפתיתים. ההורים הביטו בבנם בסלחנות ובאהבה רבה הלא לילד הזה התפללו כל הימים. וכשהגיעו ל"והגדת לבנך" חיוך גדול של אושר היה נסוך על פניהם. לפתע נשמעה דפיקה על הדלת ובפתח ניצב האורח הזקן משנה שעברה.שמחו מאוד בני הזוג לקראתו, נישקוהו וביקשו את סליחתו על שחשבו שכפוי טובה הנו. האורח רק חייך ואמר: "תזכו לגדלו לתורה, לחופה ולמעשים טובים", ונעלם. רק אז הבינו בני הזוג, כי האורח לא היה אלא אליהו הנביא זכור לטוב..
